רחל דליות, ילידת בריסל, הייתה בת 6 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אביה ציון, יליד מלטה שהיה אזרח צרפתי, גויס לצבא צרפת כצנזור לשפה האיטלקית. הבריגדה שלו הועברה לטוניס, שהייתה בשליטה צרפתית, ושם הוא נשאר עד תום המלחמה. "ידענו שהיטלר כבש את פולין", מספרת רחל. "ידענו גם מעט על הגטו בוורשה. סבתא שרה דאגה לשני הבנים שנשארו בפולין, ולא ידענו מה קורה איתם (הקשר עמם נותק ב-1940)".
במאי 1940 נכבשה בלגיה ע"י צבא גרמניה הנאצית. גזירות קשות נחתו על היהודים ואילצו אותם למצוא מחסה מפני הנאצים. "אימא שלי עבדה בחברת יבוא-יצוא בריטית שנסגרה, כי בעליה חזרו לאנגליה. והכול השתנה". אמא של רחל, אסתר, ששלטה בשפה הצרפתית, גויסה למחתרת הבלגית תחת זהות בדויה של נוצרייה ושם הקוד שלה היה 'טיטין. בזכות הזהות החדשה ניצלו למעשה חייהן – שמה של רחל שונה למארי-תרז.
בחודש דצמבר 1941 הורו הגרמנים על גירוש הילדים היהודים מבתיה"ס ומחודש מאי 1942 חלה חובה על כל יהודי בלגיה לענוד טלאי צהוב. "מאחר ולא יכולתי להמשיך ללמוד בביה"ס בו למדתי. אנשי המחתרת הבלגית, שבשורותיה פעלה אמי, דאגו לי למגורים וללימודים במנזר 'סנט אנטואן', ששכן בכפר סנט פייר-לאו בקרבת בריסל, במסגרת של פנימייה.
"זה היה מנזר קתולי, שהוחזק ע"י הבנק הפלמי, ותנאי המחייה בו היו ברמה גבוהה מאוד. כשהגעתי לשם הוקסמתי. המנזר היה מלכותי, המשרד של אם המנזר היה גדול ויפה, והיא קיבלה אותנו מאוד יפה. תכף היה לי כיף, יצאתי לחצר, שבה שיחקו הבנות במשחקי ילדות: קפצו בחבל, שיחקו במחבואים, קלאס וכד'. זו הייתה חצר גדולה עם המון גנים.
"היו לנו תאים קטנים לשינה עם מחיצות עץ, וארון קטן לשמור בו את החפצים שלנו. בכל בוקר היינו עומדות עם קערת קרמיקה, שבה מילאו לנו הנזירות מים חמים כדי לשטוף את הפנים. בשירותים היו מים זורמים. לבשנו שמלה ומעליה סינר שחור. היינו עומדות בכל בוקר בשורה ומקבלות כף של שמן דגים. השמן היה מאוד לא טעים וחלק מהבנות ירקו אותו על הסינר שלהן, והריח נשאר לכל היום. עד היום אני לא יכולה לסבול ריח של דגים.
"במנזר היו שישים תלמידות, מתוכן חמש עשרה היו בנות יהודיות שהוסתרו שם בזהות בדויה וגדלו כנוצריות. בבוקר ואחה"צ התפללנו מיסה במנזר, עברנו את 'טקסי ההמרה' וקיבלנו עלינו את הדת הנוצרית בטקס 'הקומיניון', המקביל לבת מצווה, אך התקיים בגיל 10. אהבתי את התפילות ואת המוסיקה שנוגנה בכנסייה. היה שם כומר שכתב מוסיקה ליטורגית למיסות, והוא חיבר מיסה אחת לפסחא בשם 'הללויה'. זה היה נורא יפה.
"חיי היום יום שלנו במנזר היו טובים: למדתי בלט והופעתי, ביחד עם יתר התלמידות, בחגים. למדתי גם נגינה בכינור. ידעתי על יתר הבנות היהודיות, אך לא דיברנו על כך בינינו, הבנו שאסור לדבר על זה. היה לי טוב ולא התגעגעתי במיוחד הביתה, אימא הגיעה מדי פעם לבקר אותי."
למרות שגרת החיים הנוחה במנזר, ליווה הפחד כצל את הילדות היהודיות שחסו בצלו. "הפחד ליווה אותנו 24 שעות ביממה. כמעט כל הזמן. חששנו שהבנות הנוצריות יבחינו שאנו יהודיות, פחדנו מפשיטה של הגרמנים. ביומיום לא הייתה נוכחות של גרמנים בכפר שבו היה המנזר, אבל היה פחד שאם הגרמנים יגיעו למנזר תהיה איזו פשלה. הנזירות אמרו לנו: 'אם יבואו הגרמנים, אתן מסתתרות מתחת לבמה באולם ההופעות'.
"פחדנו גם מהפצצות בעלות הברית באזור. כשהיו אזעקות היינו יורדות למרתף שבמנזר. זה היה נורא מפחיד, אבל סוג אחר של פחד – זה היה פחד ממלחמה, ממשהו מוחשי, לעומת הפחד מהגרמנים, שהיה פחד מהלא ידוע, לא ידענו מתי יקרו דברים."
בנוסף היה גם חשש מחשיפת זהותה היהודית: "הייתה לי דלקת בתוספתן, ונזקקתי לטיפול רפואי בהרדמה במרפאה בבריסל. אימא שלי חששה, כי בהשפעת ההרדמה אני עלולה להגיד את שמי האמתי. אז בלילה, לפני שהלכתי לשם, אימא שלי שכבה לידי במיטה, וכל הלילה אמרה לי בלי הפסקה: 'קוראים לך מארי-תרז. קוראים לך מארי-תרז'. היא ממש עשתה לי שטיפת מוח, כדי שלא אחשוף, חלילה, את זהותי האמתית."
רחל מספרת על מקרה טראגי שארע לשתי בנות יהודיות שהסתתרו במנזר: "במנזר היו איתי שתי אחיות יהודית, הלן וסימון. הן החליטו לנסוע לבית משפחתן בבריסל, לביקור לרגל חג הפסח (כנראה ב-1943), למרות שהנזירות אמרו להן לא לנסוע, כי זו הייתה תקופת שיא הרדיפה של יהודי בלגיה. והן לא חזרו. לא דיברו על זה במנזר בגלוי, אבל מפה לאוזן סופר שכאשר שהו האחיות בבריסל משפחתן נלקחה ואת סימון, הילדה הצעירה, זרקו מהחלון. זה השאיר בי זעזוע עמוק. הכרתי אותה היטב."
בעוד רחל מסתתרת במנזר, נשארה אסתר, אמה, לגור בבריסל בדירת הסבתא שרה, והמשיכה בפעילותה בשורות המחתרת הבלגית. "זכור לי במיוחד מקרה אחד שסיפרה לי. אימא הייתה צריכה להעביר נשק ממקום למקום. היא לקחה מזוודה קטנה, שבתחתיתה הניחה את הנשק, ומעליו סידרה לבנים יפים, 'לנז'רי', כדי להסתירו. כשיצאה מהבית, השכן הגוי, שעמו היו לה יחסים טובים מאוד, פגש אותה במדרגות ואמר לה: 'מאדאם, תני לי לעזור לך'. אימא שלי לא רצתה שהשכן ייתפס בגללה בגין נשיאת הנשק, ולכן סירבה. השכן עלה אתה לאותו ה'טראם' (החשמלית), שמסלול נסיעתה הוביל אל מחוץ לבריסל. כשהגרמנים עצרו את ה'טראם' לביקורת והורו לכל הנוסעים לרדת, אמי התלבטה מה לעשות: אם תרד ותשאיר את המזוודה והנשק שבמזוודה יתגלה – יירו בכל נוסעי הרכבת. לכן החליטה להישאר עם המזוודה על הרכבת.
'מאדאם, את לא יורדת?', שאל הגרמני, ואמי ענתה לו: 'אני לא מרגישה טוב.' 'ולאן את נוסעת?', שאל, ואמי ענתה: 'לאחותי שבכפר.' הגרמני פתח את המזוודה וחיטט קצת בלבנים, אבל לא גילה את הנשק. עם תום הביקורת עלו כל הנוסעים בחזרה ל'טראם'. השכן שלנו, שהבין הכול, היה 'לבן כמו הקיר'. אימא שלי, בחן רב ובהומור אמרה לו: 'תעשה לי טובה, תחייך קצת. אל תהיה כל-כך פתטי.'".
אלא שבעקבות הלשנה נאלצה גם האם לעזוב את בריסל. "חיילים גרמנים באו לבית שלנו לחפש יהודים. באותה עת שהו בבית שלנו אמי (שלה היו, כאמור, ניירות מזויפים), סבתי שרה ודודי איצ'ה, אחי אמי. בבית היו ארבע קומות, כאשר הקומה העליונה הייתה מעין עליית גג שהייתה מיועדת, במקור, למשרתות. מאחר וסבתי לא דיברה צרפתית אלא רק יידיש, וכדי שלא תסגיר את עצמה, אמרה לה אימא שלי לעלות בכל לילה לישון בעליית הגג, למקרה שיגיעו אלינו הביתה גרמנים. ושם הסתתר גם הדוד שלי.
"בארבע לפנות בוקר, היו דפיקות בדלת. המשטרה הגרמנית. אימא סיפרה לי שהיא לקחה נשימה עמוקה, ואמרה לעצמה: 'אני אשחק את המשחק.' היא פתחה את הדלת והשוטרים הגרמנים אמרו לה: 'יש פה יהודים.' ואימא שלי, בלי לחשוש אמרה להם: 'בטח שהיו פה יהודים, אבל הם נבהלו מכם והלכו. אתם מפחידים!' אימא שלי הייתה אישה יפה. היא שמעה את השוטר אומר לחברו בגרמנית שהיא מוצאת חן בעיניו, ועשתה את עצמה גויה חצופה.
"השוטרים הגרמנים חיפשו בכל ארבע הקומות ובדרך נס לא נכנסו לעליית הגג. סבתא שלי שנבהלה וחשבה שלקחו את אימא שלי, כמעט יצאה ואמרה: 'לקחו לי את אסתר!', אבל דודי החזיק אותה בכוח ולא נתן לה לצאת. הגרמנים סיימו את החיפוש והלכו. אבל הם נאלצו לעזוב את הדירה, כי המקום היה 'שרוף'. בעזרת תנועת המחאה הבלגית, אימא שלי הכניסה את סבתי לבית אבות נוצרי, ועברה לגור בבית אחותה פראניה, בקרבת שדה התעופה של בריסל."
אבל גם בית האבות לא היה חסין בפני הגרמנים ואמה הצילה את חיי סבתה פעם נוספת: "בזכות פעילותה במחתרת שמעה אימא שלי יום אחד (כנראה בשנת 1943) שהגרמנים עומדים לעשות פשיטה על בית האבות שבו גרה סבתא. היא לבשה חליפה, ענדה סמל של הצלב האדום (אותו קנתה בחנות), והתחזתה לעובדת סוציאלית. בבית האבות אמרה שהיא מהשירותים הסוציאליים ושבאה לבקר את מאדאם מיטלסבך, ותוציא אותה קצת לטייל.
"אימא שלי לקחה את סבתא לרחוב, ואמרה לה ביידיש: 'מאמישי את לא חוזרת לשם, כי מחר יבואו גרמנים.' וסבתא שלי, הפולנייה, אמרה לה: 'ומה יהיה עם המצעים?' אמי דאגה לסבתא למסתור אצל גויים שהכירה, שהחביאו אותה אצלם עד סוף המלחמה.
ואילו אמה של רחל עברה לגור בחווה קרובה לכפר שבו שכן המנזר בו למדה. "כשאימא באה לגור בכפר, באו ביחד אתה גם אחותה – דודתי פראניה ובתה סוזן. זיגמונד, בעלה של הדודה, היה מגיע מבריסל בסופי שבוע. אימא, עם הניירות המזויפים שלה, שכרה לכולנו חדר בתוך בית חווה של איכרים נוצרים בלגים. בתוך החדר הזה ישנו, בישלנו וחיינו כולנו ביחד במשך המלחמה. בחדר היו שתי מיטות גדולות – אני ישנתי עם אימא שלי, וסוזן ישנה עם אימא שלה.
"היינו מיודדים עם בני הזוג שבביתם גרנו. אני למדתי עם אחת מבנותיהם במנזר, והלכנו בכל בוקר ביחד ללמוד במנזר. סייענו להם בעבודות החווה, אני הייתי מובילה את הפרות לאחו למרעה ומחזירה אותן, רכובה על גבו של הסוס הבלגי הענק של בעלי החווה, ששמו היה יוני. בכל יום ראשון הלכנו לכנסיה, 'בשביל ההצגה' – הרי נחשבנו לנוצרים.
"אוכל לא חסר לנו בחווה. אמנם בבלגיה שרר קיצוב של תקופת המלחמה, אבל אכלנו שם בשפע. בחווה גידלו וייצרו הכול לבד: בשר, חמאה, שמנת וביצים אף פעם לא חסרו לנו, והיו גם המון פירות וירקות. בצהריים אכלתי במנזר הרבה פירה עם קולרבי, והרבה ממרח אנשובי ששנאתי."
ולמרות הפסטורליה, לכאורה, שגרת החיים הייתה מופרת מדי פעם, במפגש עם העולם הסוער שבחוץ. "יום אחד ליוויתי את הפרות למרעה, ופתאום – ראיתי מעלי טיל ובתחתיתו אש. ידעתי שכאשר האש נכבית הטיל צונח למטה. והנה הטיל מעלי והאש כבתה מעל לראשי. עד היום אני לא זוכרת איך ירדתי מהסוס, רצתי להסתתר בשוחה קרובה ושמעתי את הבום."
בתום המלחמה קיבלה האם עיטור גבורה מטעם המחתרת הבלגית על פעילותה כנגד הגרמנים. ברבות השנים, קיבלה תעודת הוקרה גם ממדינת ישראל, אות הערכה על פעולתה כנגד הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.
בני המשפחה המורחבת של רחל – אחי אמה וילדיהם – שרדו כולם את השואה. זאת בזכות תושייתם ואומץ ליבם, וכן – הודות לאזרחים בלגיים נוצרים, שסייעו להם והסתירו אותם בביתם. רחל דואגת להדגיש את חלקה של האוכלוסייה הבלגית בהצלת יהודי בלגיה: "הם עשו המון ובזכות זה ניצלו הרבה מאוד ילדים וגם מבוגרים."
28,902 מיהודי בלגיה נספו בשואה – כ-44% מבני הקהילה היהודית. הסיבה העיקרית לכך שרוב בני הקהילה שרדו, הייתה העזרה שהושיטה להם האוכלוסייה הבלגית.
בשנת 1949 עלו רחל והאם ארצה והתיישבו בפרדס-חנה. ב-1951 התגייסה לצה"ל ושירתה כחובשת קרבית בנח"ל. ב-1954 נישאה לשמואל דליות ז"ל, יליד זיכרון יעקב, דור חמישי בארץ, שלחם בפלמ"ח ושרת כקצין בצה"ל. לרחל 3 בנות: דורית, דפנה ודניה ו-7 נכדים. כיום רחל מקדישה את זמנה להתנדבות – מייצגת את פרדס חנה כרכור במסגרת חילופי תרבות עם העיר התאומה גראס בצרפת, וגם אימצה רביעיית ג'אז.
קטעים מתוך סיפור חייה של רחל דליות שיצא בהוצאת "הד – לסיפורים שמשאירים חותם", ונכתב ע"י נגה שנער-שויער.
הספר יצא לאור במסגרת פרויקט תיעוד סיפורי חיים של גמלאים במושבה פרדס חנה כרכור.
